פסק-דין בתיק ת"א 2055/00

האירוע

1.         התובע נולד ב-1.4.75. על פי טענתו, ביום 4.6.92, בהיותו בן 17, בדרכו לבית הספר ובהגיעו לקרבת מערת המכפלה, הותקף וננשך על ידי כלב שנמצא במקום. לטענת התובע, הכלב הוחזק או היה בבעלות הנתבעת או בבעלות חיילים שבקרבתם נמצא, ועל כן המדינה אחראית לפיצוי נזק הגוף שנגרם לו באירוע זה.

            הנתבעת מכחישה בעלות על הכלב שהיה במקום, מכחישה כל קשר עם כלב כזה, וטוענת כי גם אם היה אירוע כלשהו שבו היה מעורב כלב שעמד ליד חיילים, לא היה זה אירוע שבו ננשך התובע, אלא, לכל היותר, אירוע שבו נפגע התובע מנפילה שהתרחשה כאשר התובע ברח מאימת הכלב.

2.         על פי גרסת התובע בתצהירו, האירוע התרחש באופן הבא:

"ביום 4.6.92, בסביבות השעה 07:00 בבוקר, כשהייתי בסמוך לכניסה הראשית למערת המכפלה, בדרכי לבית הספר 'טארק בן זיאד, קפץ עלי כלב שחור גדול, שבסמוך אליו ישבו 3-4 חיילים. נפלתי ארצה בעוצמה רבה. הכלב נשך אותי ופגע בי קשות...

הכלב שתקף אותי שייך לחיילים ששהו בכניסה למערת המכפלה. לפני שהכלב תקף אותי הוא שהה ליד החיילים. הכלב לא היה קשור אך היה לו קולר. לפני שהכלב תקף אותי שמעתי שאחד החיילים שורק וצועק 'דב' ואז הכלב קפץ. לפני שהכלב תקף אותי לא עשיתי שום דבר אסור, לא ברחתי מחיילים ולא רצתי, פשוט הלכתי לתומי בדרכי לבית הספר. בנוסף החיילים לא קראו לי ולא ביקשו ממני לעצור" (ההדגשה לא במקור).

השפעת הארוע

3.         על פי גרסת התובע, כתוצאה מהאירוע נחבל בכל חלקי גופו ואיבד הכרה. מששב להכרתו, ראה חיילים סביבו. אחד החיילים אמר לו שמזעיקים אמבולנס. הוא פונה לבית החולים "עאליה". בעודו מאושפז, התדרדר מצבו והוא נותח ביום 6.6.92. בניתוח נמצא קרע של הטחול והטחול נכרת. ב-13.6.92 אושפז התובע שוב, וב-15.6.92 שוחרר מבית החולים.

לאחר מכן היה התובע במעקב רפואי בבית החולים "עאליה", ועבר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה אצל ד"ר מוחמד רג'וב מחברון. ב-10.9.92 נבדק התובע, על פי גרסתו, על ידי ד"ר מוסטפא מוג'אהד, נוירו-פסיכולוג בבית החולים הממשלתי בבית לחם, עקב כאבים ברגליים, כאבים ולחץ בחזה, דיכאון, חולשה כללית, פחדים ואי-שקט. ד"ר מוג'אהד המליץ על טיפול פסיכיאטרי, וכן על טיפול תרופתי נגד דיכאון ולמניעת חרדות. התובע טופל, על פי תצהירו, על ידי ד"ר מוג'האד במשך שנה וחצי, בתדירות של פגישה אחת בחודש, ולאחר מכן טופל גם ע"י הנוירו-פסיכולוג ד"ר אבו עליוון מחברון. בנוסף, טופל בבית החולים "אלאהלי" עקב דלקות, זיהומים וחום גבוה.

            לגרסת התובע, מאז האירוע הוא סובל מכאבים ברגל שמאל, בבטן, ולפעמים ליד עין שמאל, ונותרה לו צלקת מכאיבה ומכוערת בבטן. הכאבים מתגברים כשהוא אוכל או מתאמץ. הוא סובל מעייפות ומחולשה כללית, סובל מקשיים בהתכופפות ובהרמה, אינו יכול להרים דברים כבדים, סובל מקשיי נשימה. אחרי ישיבה ממושכת, הוא קם עם כאבים ברגל. הוא מסוגל לאכול רק כמויות קטנות. בנוסף, מאז האירוע הוא סובל מפחדים, דיכאון, פרנויה, סיוטים ושיחזורים של האירוע.

בעקבות האירוע, נעדר התובע מבית הספר, ציוניו ירדו והוא נכשל בבחינות הבגרות הירדניות. במהלך השנתיים שלאחר האירוע התובע לא עבד, על פי גרסתו, בעוד שלפני האירוע עבד אחר הצהריים כמלצר במסעדה של סבו בחברון, והשתכר כ-600 ש"ח לחודש (טענה זו לא נתמכה במסמך כלשהו). ב-1994 החל התובע לעבוד לסירוגין כפועל במפעל אלומיניום ללא שכר, מאחר והתקשה להתמיד, ובמקביל, רצה ללמוד את המקצוע. כך עד 1998. בשנה האחרונה לעבודתו שם, השתכר כ-300-500 ש"ח לחודש. משלא עלה ביד התובע לעמוד בציפיות מעסיקו, עזב את העבודה. לאחר מכן לא עבד התובע במשך שנה, שבמהלכה, לדבריו, סבל מדלקות, כאבי בטן וחזה, וכן קשיים בהתכופפות, ועבר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה אצל ד"ר מוחמד רג'וב.

            על פי גרסת התובע, בשנת 1999 אחיו פתחו לו מפעל קטן של אלומיניום. במשך השנה וחצי הראשונות עבד עמו אחיו הקטן אשרף, שביצע את רוב העבודות הפיזיות. כיום הוא מנהל את המפעל לבד ומעסיק פועל בשכר לצורך ביצוע העבודות הפיזיות. הוא משתכר כיום כ-1000 ש"ח לחודש.

            על פי תצהירו, התובע נזקק לטיפולים רפואיים. טיפולים אלו הצריכו נסיעות מיוחדות, ובשל כאביו לא היה מסוגל להשתמש בתחבורה הציבורית. לכן נעזר בשירותי מוניות. כלל ההוצאות בגין הטיפולים הרפואיים השונים, קניית התרופות והנסיעות, הוערכו ע"י התובע ב-25,000 ש"ח.

            בתקופה שלאחר האירוע, ולמשך כחודשיים, היה התובע, על פי תצהירו, מרותק למיטה ונעזר באמו ובגיסתו, ובנוסף, שכרה משפחתו שתי עוזרות, שאחת מהן היתה עובדת שעתיים בבוקר והשניה ביתר השעות. אליבא דתובע, גם כיום, הגם שמצבו התייצב והוא עדיין מוגבל בתיפקוד, נעזר הוא באחרים בביצוע פעולות הדורשות מאמץ פיזי או התכופפות והרמה.

            אשוב למחלוקת בענין אופן הפגיעה בתובע.

האם הכלב נשך את התובע?

4.         מיום האירוע ועד ליום 10.6.92 אושפז התובע בבית החולים הממשלתי בחברון. מטבע הענין, התיעוד הרפואי שבסמוך לאירוע יש בו כדי ללמד על אופן הפגיעה, בשל הנטיה לומר דברי אמת באופן ספונטאני כשהאירוע קרוב, וכדי לקבל טיפול רפואי הולם.

            בתיעוד הרפואי המתייחס לאישפוזו של התובע, כגון מסמך מבית החולים הממשלתי מחברון מיום 11.9.92, צוין כי בקבלתו ציין כי הותקף ע"י כלב השייך לצבא, ואין התייחסות לנשיכה. גם במסמך מבית החולים הממשלתי מחברון מיום 16.6.92, מדובר בתקיפת כלב, ואין התייחסות לנשיכה. נראה כי גם הטיפול שקיבל התובע לא הותאם לנשיכת כלב - על פי הידוע והמקובל בציבור - ומכל מקום, אין ב"כ התובע טוען שהטיפול הותאם לנשיכה. יתר על כן, במסמך מאותו בית חולים, מיום 10.6.92 (צורף לתצהיר התובע), נאמר שהתובע התקבל לבית החולים לאחר שנפל מגובה.

            גם במסמך מיום 10.9.92 מבית החולים הממשלתי בבית לחם, צוין כי הוא היה מעורב בעימות עם כלב, ולא מוזכרת נשיכה.